העבודה שלי : ״הלב״

מיצג בגודל מטר/מטר עשוי מאבני פסיפס וזכוכיות צבעוניות. הוצגה בתערוכת ״עטור מצחו״ במלאת ארבע שנים למותו של אריק איינשטיין בגן העיר בתל אביב 9/1-20/1-18

תמיד ידעתי שאעשה עבודה על אריק. הרגשתי קרובה אליו. עברתי איתו תהליך ארוך, מתפתל ובעיקר מרתק כפי שהוא היה בחייו. את אריק פגשתי לראשונה בביתו כשהסיפור שהיה מאחורי כל זה באותה התקופה היה החיבור שלו לילדים בסיכון.

בתי הבכורה, דפנה היא נערה על הספקטרום האוטיסטי. בינקותה הסכימה להירדם אך ורק לצליל קולו המשכר של אריק, דבר שהמשיך אחר כך עם הקלטות האהובות של ״להיות גדולים״. היא ראתה בו בן משפחה קרוב ואהוב, ואני הבטחתי לה שאפגיש ביניהם – כך הגעתי לביתו בשנת 2000. דפקתי בדלת, בנו אמיר קיבל אותי.

ישבנו, שוחחנו ארוכות – ואריק כמו אריק, תמיד בגובה העיניים, גילה עניין רב בדפנה והבטיח לבוא לבקר בגליל בביתנו. אריק התקשר אלינו מספר פעמים, והכי זכורה לי שיחת הטלפון שעשה ביום הולדתו ה-60! לא האמנתי למשמע אוזניי – איך זכיתי לכבוד הזה? באותה שנה חגגה דפנה בת מצווה – ואריק שלח לה ברכה ומתנה ונכנס עמוק לליבנו.

מאיה, בתנו הקטנה-גדולה, נולדה אל תוך זה וגם היא ינקה את שירתו מקטנות. בהמשך הפכה למוסיקאית מוכשרת כשאריק הוא ללא ספק אחד מגיבורי התרבות שלה

המהות של עבודת מוזאיקה היא לשבור ולהדביק. עם אריק זה היה בעיקר עניין של לפרק ולפרק.. עד אשר לא הישגתי את מבע עיניו היפות הסומות לא שקטתי.

בנקודות מסוימות חשבתי מה אריק היה אומר על העבודה… איפה לתקן /להוסיף/לגרוע… והוא, פרפקציוניסט שכזה, לא רציתי לאכזבו. בשבילי אריק הוא התגלמות של הישראלי הטוב, היפה, הענו והצנוע שאבד לנו.

מדןבר בבן אדם מוכשר מאין כמותו שארץ ישראל הייתה בבת עיניו. גם מצוקות הארץ הטרידו אותו ולא נתנו לו מנוח – ״אוי ארצי מולדתי, איך את הולכת פייפין…״. מקווה שמעתה ינוח על משכבו בשלום! אריק, כמה שכתבו עליך בעיתון.. ואתה.. בכלל לא ידעת שאתה כזה. תודה לך. הלב